ביקורת אופרה
האופרה הישראלית מעלה כעת את האופרה "אירוסין במנזר" מאת סרגיי פרוקופייב.
אופרה זו הנה יוצאת דופן.
זאת לא האופרה המפורסמת ביותר שלו .הוא כתב אופרות מפורסמות יותר ומוצגות יותר מאשר אופרה זו.
ההפקה המוצגת הנה הפקה אורחת של בית האופרה סטנסלבסקי ממוסקבה שזה ביקורה הראשון בישראל.
זהו גוף שנוצר ב1941 על ידי מיזוג של תיאטרון מוסיקלי ובית האופרה סטניסלבסקי.
היום היא מבצעת רפרטואר קלאסי ומודרני, רוסי ובינלאומי.
האופרה הגיעה לארץ על כל מרכיביה פרט לתזמורת כאשר התזמורת המלוה הנה תזמורת האופרה הישראלית-תזמורת הסימפונית הישראלית-ראשון לציון.
פרוקופייב עזב את בריה"מ עבר למערב שהה בו וחזר כדי לשרת את המולדת.
הוא כתב אותה ב1941 לאחר שחזר אך העלה אותה מחוץ לבריה"מ בפראג.
הוא נאבק עם האמת האמנותית שלו והלך בשביל הזהב כדי לספק את דרישת המשטר ו יחד עם זאת גם שמר על עצמאותו האמנותית.
מקובל שמלחינים רוסיים וממזרח אירופה השתמשו במקורות סיפרותיים לאומיים וחומרים הסטוריים ברוב המקרים כי היה צורך לשרת את המולדת ולעשות תעמולה למציאות היום יומית.
ביצירה זו פרוקופייב הלך למקורות הקומדיה המערב אירופית דבר שלא היה מקובל.
הן אופרה זו והן "אהבת שלושת התפוזים"שלו הנן סתמיות,זורמות,צעירות ומשעשעות המספרות סיפור על בני אדם,לא דמויות סטריאוטיפיות אלא אהבה,אוהבים, ללא כל ביקורת,ללא כל מגמת תעמולה אפילו מרומזת.
מקור הליברית באירוסין במנזר הוא מחזה אירי שכתב במאה ה18 ריצ'רד שרידן בשם"בת הלוויה או בריחת האוהבים הכפולה". פרוקופייב ומירה מנדלסון בת זוגתו השניה עיבדו את המחזה .
באופרה שיש בה סממנים של קומדיה דל ארטה וכן ממוליר יש עלילה מסובכת,מלאה באין ספור פרטים קטנים לא חשובים.
הבמאי של ההפקה הנוכחית -אלכסנדר טיטל בשיתוף לודמילה נלטובה הבין זאת והשתמש בעלילה כמסגרת בלבד מבלי ליחס לה חשיבות מרובה.
הוא ביים את האופרה כך שהפך אותה לחזיון שהצד החזותי שלה גובר על הכל.יש באופרה אקרובטים,ליצנים,מקהלת גברים הדומה למקהלות הצבא בבריה"מ,אוירון,חומת לבנים ואפילו תזמורת קטנה של מכבי אש.
מקהלת הגברים עם סולן הבאס כפי שהיה מקובל במשטר הקודם היתה מעולה.אולי זה היה הסממן הרוסי היחיד שבאופרה זו.
הכמורה מוצגת לא כל כך באור חיובי כאשר כולם עם בקבוק משקה ביד שותים ,משתעשעים ושרים- הבקבוק הוא אויר שמש חיינו.
יש בבימוי הרבה קטעים לא רלונטיים לעלילה שבאים כדי לשעשע לרענן,להרשים.
האופרה הנה מודרנית בגישה שלה.
התפיסה של הבמאי כאמור ויזואלית בעיקרה.היא מתרחשת בסביליה ואין כל סיבה שהיא לא תתרחש בכל מקום אחר בעולם.
הבימוי מאוד קיצבי,קולח,מענין ,מגוון, צעיר ועליז,קליל ומשעשע.הרבה התרחשויות,הרבה תנועה, הרבה צבע.תאוה לעיניים
התפאורה המיוחדת והמענינת שהיתה על הבמה לא משתנה לאורך כל האופרה כאשר עליה עשרות שבשבות בצבע לבן בגדלים שונים שבשינויים קלים חלק מהזמן מסתובבות תוך כדי העלילה ללא כל קשר לעלילה ועולות ויורדות ללא הפסק.
כמו כן יש בה אקוריום ובו סירנה -אישה חיה עם זנב של דג וליצנים מסתובבים.
הבמאי הסביר את הרעיון לתפאורה זו בזכרונות ילדות.המעצב היה ולדימיר ארפייב.
הכוריאוגרפיה שכללה תנועה רבה ותרגילי ספורט היתה של אירנה ליצגינה.
התאורה שהאירה רוב הזמן אור לבן מלא כיאה לשמחה ,עליצות,אופטימיות ורעננות עוצבה ע"י אידלר בדרדינוב.
התלבושות היו יפות,יצירתיות ביותר בסיגנונות שונים וצבעוניות מאוד.
האופרה מתרחשת אמנם בסביליה אך המחזה אירי והמוסיקה רוסית .
לדון ז'רום -ויאצסלב ווינרובסקי שני ילדים פרדיננד-דימיטרי זואב ולואיזה-מריה פקהאר.
האב דואג לחתן את בתו עם סוחר דגים עשיר יהודי בשם מנדוזה-דימיטרי סטפנוביץ. כמובן שלה תכניות אחרות.
את האב מענין יותר הכסף מאשר רצון ילדיו.אהבות ילדיו אינן רלונטיות עבורו.
יש גם בת לויה-אלנה מניסטינה-מצו סופרן מצויין שמתחתנת עם מנדוזה כך שהכל מסתדר על הצד הטוב ביותר באושר ועושר
כאשר כולם שמחים ומאושרים.
בסופו של דבר האהבה מנצחת ונערכות שלוש חתונות.
במחזה המקורי ישנה נימה של אנטישמיות ומנדוזה מוצג באור לא חיובי ביותר בעוד שבהפקה זו הסממן היחידי המזכיר את מוצאו של מנדוזה הנה הכיפה על ראשו שבהתחלה בולטת בצבע הלבן שלה ולאחר מכן מוחלפת בשחורה שכמעט ולא נראית בהתחשב בשערותיו השחורות של מנדוזה.
אין זו אופרה שיש בה אריות מפורסמות והרציטטיבים הם בעצם דו שיח מושר.
המוסיקה אמנם לא מוכרת אך נעימה ,מלודית שאין אפשרות לזכור ולחזור עליה בתום ההופעה.למרות זאת אישית מעדיף אני את הבלטים שלו על האופרות שלו.
המרכיב הישראלי-תזמורת האופרה-רשל"צ הוכנה היטב ע"י המנצח וולף גורליק שהנו המנצח והמנהל המוסיקלי של בית האופרה סטניסלבסקי מעל ל17 שנה.הוא ניצח באלגנטיות בשקט ושלוה והכין את התזמורת בצורה טובה מאוד.
היא ניגנה מעולה תוך תיאום מלא עם הזמרים והמקהלה כאשר בשום שלב היא לא כיסתה את הזמרים או מישהו מהם.נגינתה היתה מאוד נקיה והורגשה חדוות הנגינה של המבצעים.
בהפקה זו לא מספיקה שירה יפה בלבד אלא צריך גם כושר משחק וכולם הצטיינו גם בכך.
כל הזמרים ללא יוצא מהכלל שרו היטב.כאשר נשאל הבמאי היכן מוצאים את כל הזמרים הללו שיודעים גם לשחק הוא ענה שלא מוצאים אותם אלא מיצרים אותם במדינה...
בתפקיד האבא -דון גרום שיחק ויאצסלב ווינרובסקי בעל הקול החם והנעים,בתפקיד פרדיננד-דימיטרי זואב,לואיזה- הבת היתה מריה פקהר,דון אנטוניו-אלכסי דולגוב,קלרה-אירינה ושצ'נקו,מנדוזה-דימיטרי סטפנוביץ שהרשים עם הבאס שלו ובתפקיד הפסל-אנדרטה-דון קרלוס-יבגני פוליקנין שיחד עם ווינרובסקי הנם בעלי התואר המכובד-"אמן העם של רוסיה"(קרי בריה"מ)
בנוסף הופיעו עוד מקהלה מצויינת ורבים אחרים .
יפה עושה האופרה שמעלה מפעם לפעם אופרה מיוחדת,לא מוכרת, שונה מהאופרות הידועות ובצורה זו מאפשרת לנו לראות אופרות שלא רואים כל יום.זה היה נסיון מענין בגיוון רפרטואר האופרה.
זאת אופרה שיש בה הרבה חן,יופי,רעננות,צבעוניות ונעורים, כאשר אפשר לומר שהמערכה השניה מענינת יותר,פעלתנית יותר,עשירה יותר ומשעשעת והומוריסטית יותר.
לראות או לא לראות:חזיון יפה,תוסס,התרחשויות רבות ללא קשר עם העלילה ,מוסיקה וביצוע טובים מאוד,אופרה מלאת חיים והנאה שונה מ
ההנאה מהאופרות שאנו רגילים לראות אך לא פחותה ממנה.
נכתב על ידי elybikoret-אלי ליאון , 11/5/2010 18:01